חלקכם בוודאי נתקלתם בטורו של אורן מג'ר, "יומנו של מובטל הייטק", שפורסם לראשונה באתר זה וזכה לפופולרית רבה.

עכשיו עבר הטור שידרוג והפך לספר, "מובטלינה", שמאגד, מעבה ומספר את הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו (סוף שמהווה התחלה חדשה).

הספר נפתח בימים הטובים והלא רחוקים, כשהשלום עמד בפתח ובועת ההייטק לא רק פרחה, אלא גם הבהיקה בשלל צבעים. המספר עובד בחברה שכזו, שדומה כי רוב עניינה הטבת תנאי עובדיה, מירוצי קורקינט וקונפרנסינג. לאט-לאט, כמעט מבלי להרגיש, העובדים והתנאים פוחתים, ופתאום מוצא את עצמו גם המספר מחוץ למעגל התעסוקה, חי על רזרבות.

מבחינה זו, כמובן, אין זה רק יומנו של מובטל הייטק, אלא יומנו של כל מובטל באשר הוא.

החלק השני של הספר (למעשה יש שלושה) מגולל את קורותיו בעולם האבטלה - ראיונות, קורות חיים, מגורים אצל חברים, דחיות, לשכת האבטלה, מנהלות השמה, עוד ראיונות עבודה, עוד דחיות, הבטחות לא ממומשות, הרבה תחרויות פלייסטיישן והמון סקס. טוב, כשיש זמן פנוי, ראוי לנצלו כהלכה. בכלל, החיים כמובטל מזמנים מעין דז'ה-וו של התקופה שלאחר הצבא: חיפושים, אי ודאות, מועדוני לילה והודו.

הספר קצבי, משעשע, שנון, מצחיק, אופטימי, אך לא נמנע מאמירות נוקבות, ומצליח לאגד בתוכו תמונה של התפרקות חברתית: מימים של שגשוג והרגשת תקווה, כשהדבר הכי מפחיד הוא באג 2000, עד לפעולות בשטחים וחנויות ש"מתמחות" במובטלים ואובדן תקווה ואין עתיד. התקופה בקפסולה.

"אנחנו המובטלים שאתם שומעים עליהם. חסרי עבודה, בלתי מועסקים, בעלי זמן פנוי, ישנים הרבה ואוכלים מעט. אנחנו ממשלת הצללים של שוק העבודה, רוחות הרפאים של החברות שלנו לשעבר שקיצצו, הצטמצמו או נסגרו לחלוטין. אנחנו שלוש-מאות אלף חיילים בקרב על הפרנסה, בצבא המיתון המתרחב. אנחנו גל ענק המתקרב לחוף, מפולת חול שתחריב את הארץ הזאת. אנחנו אינתיפאדה לא אלימה, לוחמי חופש שרוצים עול, אנחנו תוצאה של מדיניות חברתית, כלכלית, ביטחונית, פוליטית, תוצאה של החלטותינו השגויות בלימודים, בבחירת המקצוע, בניהול הקריירה. לא היינו מספיק חרוצים או שלא היו לנו מספיק קשרים ומידע פנימי. אנחנו אנשי הבחירות המוטעות, חסרי המזל, נולדנו למשפחות לא מספיק עשירות או עשירות מדי. אנחנו שייכים לסטטיסטיקה, למשרד האוצר, ללשכת האבטלה או להורים שלנו שמממנים אותנו. אנחנו חתומים על דירות שכורות שאיננו יכולים לשלם עבורם, ונוהגים ברכבים ששכחו מטיפול שוטף. אנחנו חיים, אנחנו נושמים, אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו זה העם".